גדס"ר (גדוד הסיור) גולני, המוצב בגזרת אפרים שבאזור השומרון זה כארבעה חודשים, השתתף בשבוע שעבר בתרגיל מורכב כחלק מייעודו המקצועי, וכחלק מהיערכות הכוחות גם לתרחישי קיצון. מתווה התרגיל כלל חדירת מחבלים לאוניברסיטה באריאל, התבצרות במקום תוך שימוש בנשק חם וחשש מלקיחת בני ערובה בכיתות הלימוד. לדברי מפקד הגדוד, סגן-אלוף יצחק בן בשט, מדובר בתרגיל חשוב שמתמקד בייעוד של פלוגות הסיור והחבלה, שמתמחות בהכלת אירועים ביטחוניים תוך צמצום פגיעה בחפים מפשע.

בשעה 21:30 ניתן האות לתחילת התרגיל. בקשר נשמעת הפקודה "מעגל פתוח", מילת הקוד לחדירת מחבלים להתנחלות תוך ניסיון פגיעה באזרחים. על פי מתווה התרגיל, מגיע דיווח מאוניברסיטת אריאל על חדירה של מחבלים חמושים למתחם העליון של המוסד, תוך שהם יורים לעבר האזרחים הנמצאים במקום. כחלק מהנוהל במקרים אלה, כל הכוחות בגזרה מוקפצים, וגם רכז הביטחון של העיר אריאל וקצין הביטחון של האוניברסיטה מעודכנים באופן מידי. כיתת הכוננות של האוניברסיטה מגיעה ראשונה למקום.הגדוד: "חייב לבודד במהירות "את השטח"

במהלך הנסיעה מהבסיס לאוניברסיטה מתחילים לזרום בקשר פרטים ראשוניים, וסא"ל בן בשט מחלק הוראות לחייליו. על פי המידע שהתקבל מזירת האירוע, המחבלים, שמספרם אינו ברור בשלב זה, חדרו לאוניברסיטה תוך השלכת רימונים וירי מנשק קל, והתבצרו בלפחות שני בניינים. הנסיעה אורכת 11 דקות בלבד, ולכל אורכה המטרה המרכזית היא לנסות ולבנות מפרטי המידע שזורמים בקשר תמונה כמה שיותר ברורה. לדברי מפקד הגדוד, זו נקודת זמן קריטית כדי לא לעשות טעויות לנוכח האינפורמציה הרבה שזורמת לכוחות, ובמצב של אירוע מתגלגל, מכילה לעתים גם פרטי מידע סותרים.

"סוגרים" על המחבלים

הפעולה הראשונה שבן בשט מורה עליה היא בידוד מתחם האוניברסיטה לזירה קטנה ככל שניתן, על ידי פריסת הכוחות שכבר הגיעו למקום במטרה למנוע מהמחבלים להמשיך ולהתקדם לבניינים נוספים. במקביל, הוא פוקד להקפיץ את הגשש הגדודי ולהביאו למקום כדי לנסות לאסוף מידע על מספר המחבלים שחדרו למתחם. בנוסף, התצפיתניות המוצבות בגזרה מתושאלות בנוגע לחדירה ומספר המחבלים שזוהו נכנסים לאוניברסיטה.

כוחות הצבא הראשונים שהגיעו למקום חותרים למגע ומצליחים לנטרל חלק מהמחבלים, אך במקביל, על אף שהמידע עוד לא ברור, נראה כי כמה מחבלים נוספים נמצאים במתחם האוניברסיטה. תוך כדי פעילות הכוחות, כאשר מפקד הגדוד מגיע לזירה, מתכנסים המפקדים לתדרוך מזורז, שבו מוצגת תמונת המצב

לאחר שהתמונה כבר יותר ברורה והתקבל עדכון על מספר הפצועים ומספר המחבלים שנוטרלו, מורה בן בשט לחלק מהכוחות "לסגור" על שלושה בניינים במתחם. על יתר הכוחות הוא פוקד להתחיל להיכנס למבנים ו"לטהר" אותם ממחבלים, כיתה אחר כיתה, תוך שהם לוקחים בחשבון אפשרות של הימצאות בני ערובה במקום. במקביל, כוחות הרפואה מתרגלים הענקת טיפול לשלושה אזרחים פצועים בזירת האירוע, וכן לאחד מאנשי כיתת הכוננות של האוניברסיטה.

חיילי הפלס"ר ופלוגת החבלה של הגדוד, המתורגלים בלוחמה בשטח בנוי, מתחלקים בין הבניינים ומתחילים באיתור המחבלים וחיסולם. הכוחות בשטח עוברים בצורה מאובטחת במסדרונות ונכנסים לכל כיתה בהדרגה, כדי לשלול הימצאות מחבלים או כדי לנטרל את אלו שהם מוצאים בתוכה.

מפקד הגדוד נמצא כל העת צעד אחד מאחורי הכוחות, תוך שהוא מפקח ומקבל עדכונים על התקדמות הפעולה. מפקדי הכוחות בשטח מדווחים לו על מספר המחבלים שנוטרלו ובמקביל, מעדכן הגשש הגדודי כי איתר את עקבותיהם של שמונה מחבלים שנכנסו לאריאל מכיוון מזרח. הערכת הגשש תואמת את מספר המחבלים ההרוגים באוניברסיטה, אך למרות זאת, הכוחות מרחיבים את הסריקות במקום, מאבטחים את הבניינים שנשללה הימצאות מחבלים בתוכם ומתקדמים לבניינים נוספים. כמו כן, הגשש מגיע למקום כדי להשוות בין סוליות המחבלים לבין טביעות הנעליים שנמצאו בנקודת הפריצה בגדר.

"אנחנו צריכים להיות מוכנים בכל מקום ובכל שעה"

לדברי בן בשט, על אף שמדובר בתרחיש לא שכיח, זהו תרגיל חשוב ביותר. "בדרך כלל אנחנו רגילים לאירועים שבהם מחבלים באים, דוקרים והכוח מנטרל אותם", הסביר. "עיקר המשימה אז היא לבודד את הזירה אבל האירוע עצמו נגמר די מהר. בתרגיל הזה יש מרכיב של אירוע מתגלגל - האירוע לא נגמר ואתה חייב לבודד במהירות את השטח, להתחיל לאסוף עדויות מהאנשים שהיו במקום ולתת מענה כמה שיותר מהר תוך חתירה למגע".

לאחר שכל מתחם האוניברסיטה טוהר והתרגיל הסתיים, מסכם מפקד הגדוד: "למעשה, תרגלנו תרחיש של חדירת מחבלים מהכפר איסכאכא הסמוך לאוניברסיטה, שפרצו את הגדר האלקטרונית, חדרו למתחם והתחילו במסע הרג. האירוע התחיל לאחר שהתקבל דיווח מאזרחים שהיו במקום ומהסייר באוניברסיטה, שדיווחו על החדירה".

לפי מפקד הגדוד, התרחיש בתרגיל נועד לעבוד על שלוש נקודות עיקריות: הגעה מהירה לזירה, הבנת תמונת המצב תוך תחקור האירוע, והזרמת כוחות לשטח במטרה לבודד את הזירה ולנטרל את האיום במהרה. זאת, תוך צמצום כמות הנפגעים ככל האפשר. "היתרון והעוצמה שלנו כגדס"ר הוא בהשתלטות על מבנים, במיוחד במתחמים מורכבים", אמר בן בשט. "כל לוחם סיירת יודע ומתמחה בטיהור מבנים וטיפול באירועים עם בני ערובה. סך הכל החבר'ה עבדו פה על פי סדר הפעולות הנכון והמוכר כדי להגיע כמה שיותר מהר למקום, להבין מה לעשות ולסיים את המשימה על הצד הטוב ביותר".

לדברי בן בשט, יש חשיבות גדולה להבנה של החיילים את הצורך להיות ערוכים לכל תרחיש. "אנחנו צריכים להיות מוכנים בכל מקום ובכל שעה לכך שזה יקרה, ולכן אנחנו מתרגילים כל העת במתחמים של יישובים בגזרה תרחישים מעין אלו", הסביר.

ככלל, אומר בן בשט, פעילות גדוד הסיור במהלך התעסוקה המבצעית בגזרה כוללת יצירתיות רבה, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בסדר כוח קטן יותר משל גדוד רגיל. "אנחנו מותחים את היריעה לכל הקצוות", אמר, והוסיף שהאתגר שעומד בפני הגדס"ר הוא לתת מענה אחר מזה שנותנים יתר הגדודים. "זה בא לידי ביטוי בעיקר במענה בעומק השטח ולא רק בפריסת כוחות בנקודות החיכוך במטרה לעצור את האיום עוד כשהוא יוצא מהכפר, בניגוד לגדודים אחרים שמתעסקים הרבה בקצה, באבטחת נקודות החיכוך עצמן".

השף ישראל אהרוני והשף גיא גמזו מבשלים לגדוד 13 של גולני המוצב בדרום לקראת חג הפסח

כתבה במקור ראשון: סמאו"ג 210 בסקרה גזרתית

כתבה בערוץ 2: הכי קרוב לחיזבאללה: סיור במוצב גלדיולה

כתבות רדיו לפסח

יום השואה

כתבה בוינט: "מרגש לגלות שאני לא לבד". הניצולה הערירית קיבלה משפחה חדשה

היא נשלחה מקורפו לאושוויץ, סירבה לברוח כדי להישאר עם משפחתה, נותרה עקרה בשל ההתעללות האיומה שחוותה, ולבסוף נשלפה מהתנורים בידי חייל אוסטרי "רגע לפני שהגרמנים לחצו על הכפתור". לאחר עשרות שנים ללא ילדים ובלי הקרובים שהותירה ביוון, השבוע גילתה נַטָה גטניו (93) משפחה חדשה. "זו הפתעה מיוחדת לאישה בגילי. אל תשכחו אותי". היינו במפגש המרגש

אף פעם לא מאוחר מדי למצוא משפחה. נַטָה גטניו, ניצולת שואה שחיה כבר שנים לבדה ונותרה עקרה בעקבות ההתעללות הקשה באושוויץ, גילתה שלשום (ג'), לאחר עשרות שנים ובעזרת פיתוח טכנולוגי של אילן יוחסין ישן בביתה, קרובי משפחה רבים שמעולם לא פגשה או ידעו את סיפורה. "מרגש מאוד לגלות שאני לא לבד", סיפרה. "זו הפתעה מאוד מיוחדת, הם מוזמנים לבוא ולבקר כל הזמן".

רושם ראשוני הוא דבר מתעתע, ובמקרה של גטניו קל מאוד להתבלבל. היא בת 93 אך נראית ונשמעת צעירה לגילה. על קירות הסלון והשידה תמונות רבות של מה שנראה כמו משפחה. תמונות ישנות בשחור-לבן של אנשים מבוגרים, תמונות בצבע של ילדים חייכנים מצולמים לצדה. במגירה מתחת לטלוויזיה שבה היא צופה מדי יום בטלנובלות מאופסנים תמיד צעצועים ומשחקים לקטנים, לכשיבואו.

דבר לא מעיד על העובדה שהיא לבד. כשנשאלה במסגרת מחקר על יהדות קורפו של חברת MyHeritage, סטארט-אפ המתמחה באילנות יוחסין, הציגה גטניו את תמונות הוריה שנספו בשואה ושתיקה השתררה לרגע. "ומה השמות של הנכדים?", נשאלה. "אלו לא נכדיי, לצערי אלוהים לא העניק לי את היכולת להביא ילדים לעולם".

את סיפור חייה הקשה כתבה גטניו בספר זיכרונות שחיברה לפני שנים רבות. "מקורפו לבירקנאו ולירושלים" קראה לספר הזיכרונות האישי שלה, וציינה כי "כל התשובות לשאלות על חיי – בפנים". הספר מתאר שלושה מקומות ושלושה יקומים מקבילים: המקום שבו נולדה, המקום שבו נשללה ממנה האפשרות להביא ילדים לעולם, והמקום שבו בחרה לחיות את חייה.

"הציעו לי לברוח, החלטתי להישאר עם המשפחה"

גטניו נולדה ב-1922 בבית קטן ליד סמטת פליאולוגוס שבקורפו, בתם של החייט אליו אוסמו ואשתו אסתר. השם שניתן לה על ידי הוריה, אֶפֲטִחִיָה (שמשמעותו מזל), היה שמה המקורי, אולם עוד בילדות דבק בה שם החיבה נטה (קיצור של פורטונטה). כשהייתה בת 16 נפטר אחיה הבכור ממחלה. נטה, הבאה אחריו מבין האחים, תפסה את מקומו כאחות הגדולה. מקומה החדש במבנה המשפחתי שיחק תפקיד מרכזי בטרגדיה שחוותה משפחתה.

את הרגע שבו פרצה המלחמה היא זוכרת היטב. "באחד הימים באוקטובר 1940 בא מורה לכיתה והודיע – 'פרצה מלחמה, הלימודים נפסקים'. מבחינת הילדים, זו הייתה מלחמה בין איטליה ליוון, איש לא תיאר לעצמו שהעניין קשור ליהודים בדרך כלשהי. גם אנחנו הזדהינו עם היוונים כשפרצה המלחמה. היינו יהודים עם חלום להגיע לציון אבל גם יוונים עם אהבה למולדת"

בספטמבר 1943, כשכבשו הגרמנים את האי מהאיטלקים, היחס אל היהודים בקורפו השתנה ללא היכר. בעוד שתי אחיותיה של נטה, ג'ודית ואירנה, הצליחו לברוח ולאחר מכן נישאו לשני יוונים נוצרים שהצילו אותן ונשארו לגור ביוון, נותרה האחות הגדולה נטה לצד הוריה. מנהל הספרייה העירונית הציע בחשאי לשחרר אותה ולטעון שהיא בתו. "הודיתי לו ואמרתי שאני לא עוזבת את הוריי", אמרה.

הגרמנים הובילו את היהודים באלימות גסה ואכזרית מטה, דרך מנהרות, אל רפסודות גדולות (צטרות). נטה, הוריה ואחותה הקטנה ראשל עלו על הרפסודה בידיעה שזו כנראה הפעם האחרונה שבה ייראו את קורפו. "אמרתי בלבי, 'שלום לך קורפו – לא אתגעגע אלייך עוד'", סיפרה. וכך החל המסע הארוך לאושוויץ.

לנטה היו עוד הזדמנויות לברוח. בפטרס ובחיידרי, שתי תחנות עגינה בדרך לתחנת הרכבת, ניסו פרטיזנים לסייע לה לחמוק. אך נטה, נאמנה להוריה, בחרה לסרב. "חייל איטלקי ששמר עלינו הציע לי לברוח, אמר שיעשה עצמו לא רואה ואני ארוץ לבית מסוים, שבו ייתנו לי המקומיים מחבוא. שאלתי – 'האם אפשר להציל עמי עוד שלושה אנשים?' והוא אמר שלא. סירבתי בנימוס והודיתי לו. הוא סינן Stupida, סובב גבו והלך".

"אם היית פה לפני שבוע היו עושים בך ניסויים"

"כשהייתי באושוויץ הצטערתי שלא היה לי האומץ לקום ולנסות להינצל בכוחות עצמי. אבל אם הייתי עושה זאת, היה מלווה אותי מוסר כליות כל חיי".

את הלילה שבו הגיעה הרכבת לאושוויץ נטה זוכרת לפרטי פרטים. "אבי בכה מאוד ואיבד את עשתונותיו. הוצאנו מן הקרונות כשזרקורים גדולים מאירים עלינו וכלבים נובחים, נשים וגברים הופרדו אלה מאלה. אחזתי בידיהן של אמי ואחותי, אולם השוטר הגרמני תלש אותי מידיהן והדף אותי לקבוצות הצעירות. הוריי וראשל פרצו בזעקות שבר. זו הפעם האחרונה שנפרדתי ממשפחתי. כנראה עוד באותו הלילה הושמדו עם מרבית מיהודיה היקרים של קורפו".

בחורה צעירה שגילחה את שערה הסבירה מיד לנטה לאן הגיעה. "יש לך מזל", אמרה. "את בחורה יפה, בשבוע שעבר לקחו מאה בנות מיוון לבלוק 10 לניסויים, אם היית פה לפני שבוע היו לוקחים גם אותך. תגידי תודה שניצלת".

נטה צוותה לאאוס קומנדו 555, שגזם עצים ליד הנהר הסמוך. פעמים רבות הגיעה לאפיסת כוחות, וכשנשמטו מידיה חפצים ספגה מכות איומות מהשומרים הגרמנים. "באחד הימים ניגש אליי קצין אס-אס ואמר: 'את יהודייה? בואי הנה'. עניתי: 'אני יהודייה, אני יהודייה!' הוא הורה לי להתכופף והצליף בגבי. 25 הצלפות קיבלתי ביום הנורא ההוא. הוא המשיך להכות ואמרתי לעצמי: 'אם אמות, לפחות שאמות כיהודייה אמיצה'". בשל המכות איבדה הכרתה לכמה ימים. היא התעוררה בבית החולים של אושוויץ בירקנאו, עם שברים וסדקים בכל גופה, כולל שבר בעצם הזנב. לימים התברר שהמכות הללו הן שפגעו לצמיתות ביכולתה להוליד ילדים.

"היה לך מזל שהגרמנים לא הספיקו להפעיל את התנורים"

לקראת סוף המלחמה היא נשלחה שוב בקרונות משא למחנה מאוטהאוזן באוסטריה. 17 ימים נמשכה הנסיעה, ללא מים ומזון, ומדי יום נדרשו היהודים לפנות מהקרונות את גופות האנשים שלא שרדו. בסוף המסע איבדה את הכרתה, כשהתעוררה גילתה שהיא נמצאת בידיו של חייל. "חשבתי שהוא חייל גרמני, לאחר שהתאוששתי מההלם והפחד אמרתי: 'מאמה מיה, גזונט, גזונט, ארבייט' (אני בריאה כדי לעבוד). 'את דוברת איטלקית, ילדה?' שאל החייל. עניתי שכן. הוא ענה שהוא חייל אוסטרי ושהגרמנים ברחו. התברר שהחייל מצא אותי והוציא אותי מתוך התנורים. "היה לכם מזל שהגרמנים לא הספיקו ללחוץ על כפתור ההפעלה של התנורים".

כתבה ראישת בואלה: נכדיו של ניצול השואה – שלא שוכחים גם את סבם מהצבא הנאצי

לסמל ד' ולאחותו מאיה, יש משפחה לא שגרתית. סבם מצד אביהם ניצל מהמחנה, ואילו סבם מצד אמם שירת כקצין בצבא הנאצי. ביום השואה הם נזכרים בכאב בסב אחד, ומשתדלים שלא לשפוט את השני

המסע לפולין הפך כבר מזמן לפרק חובה בתהליך ההתבגרות של רבים מהצעירים והצעירות בישראל. אבל כשמאיה, היום חיילת בת 20, נסעה לפני כמה שנים יחד עם חבריה לתיכון לסיור במחנות ההשמדה והריכוז, החוויה שלה הייתה שונה מאוד מזו של מאות אלפי הנערים והנערות הישראלים שביקרו במחנות בשנים האחרונות.

"בטרבלינקה", היא נזכרת, "קראתי דף שסבי ניצול השואה כתב על מה שעבר עליו בשנות המלחמה. זה היה קשה, כולם בכו. כשאתה שם הכול הרבה יותר חזק ומוחשי. להבין שכל יום נרצחו שם אלפים". ואז, היא חושפת את הקונפליקט האמיתי, הכול כך ייחודי, שליווה אותה במסע. "זה השפיע עלי מאוד - מצד אחד הזיכרון של סבי ניצול שואה, ומהצד השני, זה של סבי השני שנלחם בצבא הנאצי". "אבל", היא מבקשת להבהיר, "נכנסתי יותר לצד של סבי ניצול השואה ועסקתי במה שעבר עליו ועל משפחתו שם".

אז כן, אפשר לומר שהעץ המשפחתי של מאיה, ושל אחיה ד', בן 22, שמשרת בצה"ל גם הוא, הוא די לא שגרתי, ונוגע בשני הקצוות של מלחמת העולם השנייה והשואה. שני הסבים שלהם נמצאים משני צדי המתרס של אותו פרק היסטורי מזעזע של העם היהודי. בעוד סבם מצד אביהם היה נער במחנות העבודה של הנאצים, והוא כמעט הניצול היחידי מבני משפחתם מהשואה, סבם מצד אמם, למרות שהיה יהודי, שירת כקצין בצבא הנאצי.

מאיה וד' נולדו בישראל לאב ישראלי ואם גרמנייה. כשד' היה בן שבע ומאיה בת שש, הוריהם התגרשו. אמם קיבלה עליהם את המשמרות ונסעה איתם לגרמניה. כשהגיעו לגיל בגרות החליטו שניהם לחזור לארץ ולהתגייס. סמל ד' התגייס במרץ 2014 ליחידת אגוז. מאיה התגייסה באפריל 2015 ומשרתת כיום כמש"קית שלישות בבסיס אליקים שבצפון.

השניים טוענים כי כאשר הגיעו לגיל הגיוס לא באמת הייתה להם התלבטות האם לחזור לישראל. "בכיתה י' הגעתי לטיול בארץ במסגרת בית הספר היהודי שבו למדתי בברלין", מספר ד'. "באחד הימים הלכנו להר הרצל, ושם ראיתי הורים של חייל שנהרג באחת ממלחמות ישראל עומדים ליד קברו. חשבתי על זה מאז והחלטתי להתגייס. התחלתי לעשות כושר ולהתכונן עוד בגרמניה והגישה שלי הייתה שאני צריך לעשות הכי טוב שאני יכול, ולכן התגייסתי לאגוז".

"כל הזמן רציתי לחזור לפה", מחרה מחזיקה אחריו מאיה. "תמיד זכרתי שפה הייתי יותר שמחה, וכששמעתי שגם אחי מתגייס זה דרבן גם אותי לעשות את הצעד הזה". לדבריה, "הצבא בישראל הוא חלק מהתרבות, שהיא גם חלק מהתרבות שלי, ולכן התגייסתי גם כן".

ומה אמם הגרמנייה חושבת על גיוסם לצה"ל? מאיה מספרת ש"קשה לה עם זה. היא קצת כמו כל אמא, מפחדת בגלל המצב הביטחוני". "אבל", היא מציינת, "היא מאוד קשורה לישראל ועוקבת כל הזמן אחרי מה שקורה כאן. היא יותר ישראלית בתפיסה שלה למרות סיפור חייה".

במהלך השנים השניים מספרים כי עסקו לא מעט עם אמם באילן היוחסין המורכב שלהם. "תמיד ידעתי שיש לסבא שלנו מצד אמא קשר יהודי, אבל לא מיפינו את הקשר בדיוק", אומר ד'. "אני ואמא שלי התעניינו במהלך השנים בעץ המשפחתי אבל לעומק התחלתי להבין את זה רק במהלך קורס 'נתיב' שעשיתי לפני חצי שנה, כשגיליתי שעל פי ההלכה הוא היה יהודי". במהלך הבירורים התברר לד' שאמו וסבתו של סבו היו יהודיות, אבל התחתנו עם נוצרים. גם סביו, ששרת בצבא הנאצי למרות יהדותו התחתן עם נוצרייה וניהל בית נוצרי לחלוטין. לדבריו, "אין לאמי או לי מושג למה הם הסתירו את יהדותם".

סבם של ד' ושל מאיה התגייס בשנת 1923 לצבא הגרמני. ב-1945 הוא שוחרר. "סבי היה קצין בחיל התותחנים הגרמני. הוא היה בחזית הרוסית ונפצע פעמיים. לאחר שבמשך תקופה מסוימת אימן טירונים הוא שוחרר משירות". לדברי ד', הוא שואב נחמה מכך שהוא לא שירת באס.אס ולא פגע ביהודים. "אני יודע את זה", הוא אומר, "כיוון שכל החברים שלו מהשירות התקדמו, והתנאי לכך היה שהם ניצחו בקרבות או עשו משהו 'משמעותי'. הוא לא התקדם ונשאר באותה דרגה עד שחרורו". אחרי הצבא החל הסב להתחזק מבחינה דתית. הוא יצא ללימודי כמורה ושימש ככומר בגרמניה עד שמת בשנת 1997.

"לא שופט את סבא"

במקביל לשירותו של סבם האחד בצבא הגרמני במהלך המלחמה, סבם מצד אביהם היה במחנות עבודה של המשטר הנאצי. "הוא יליד קראקוב, פולין. בתחילת הסלקציות אמו ואחיותיו נלקחו למחנה השמדה, וסבי, שהיה בן 16, נלקח למחנות עבודה. בשבוע האחרון למלחמה אביו מת ממחלת הטיפוס. למעשה הוא ודודו היו היחידים ששרדו את השואה. לאחר שנתיים שבהם נשאר בגרמניה הוא עלה לישראל".

ללא ספק, עובדת היותו של אחד סבם קצין בצבא הנאצי לא קלה עבורם. ולמרות זאת, הם משתדלים שלא לשפוט אותו ולעסוק בכך כמה שפחות. "ככלל", אומר ד', "זה מאוד קל לחשוב עכשיו מה אני הייתי עושה אם הייתי במקומו, כי אנו חיים בתקופה אחרת לגמרי. אבל אני לא שופט אותו. מצד אחד הצבא הגרמני עשה דברים נוראיים, אבל מהצד השני מה הוא היה אמור לעשות? אם הוא היה מסרב הוא היה נשלח לכלא ומת שם ברעב. היו לו אישה וילד אחד באותו שלב, אמי טרם נולדה, וזה קשה. אני לא יודע מה הייתי עושה במקומו אם הייתי באותו המצב". נוסף על כך, חשוב לו לציין ש"הוא לא פגע ביהודים למרות שירותו בצבא הגרמני".

למרות המורכבות של סיפור חייהם, לשניהם ברורה זהותם. "תמיד התחושה הייתה לאורך השנים שאני יותר ישראלי מגרמני", אומר ד', ומאיה לצדו מויספה: "תמיד הרגשנו קשר למרות שעזבנו לגרמניה בגיל קטן". לדברי השניים, גיוסם לצה"ל אינו מהווה סוג של פיצוי לעובדת היותו של סבם קצין בצבא הנאצי. "אין לזה שום קשר. אני מרגיש ישראלי לחלוטין ובגלל זה החלטתי להתגייס", מבהיר ד' בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. מאיה מהנהנת בהסכמה.

למרות החלטתם להיות ישראלים לכל דבר ועניין, לשניים יש קשרים עם חברים גרמנים שגדלו עמם. ואולם גם הקשר הזה מוליד קשיים לא מעטים. "נכון שיש לי חברים שם ועבר אבל אני מרגיש שייך לפה. יש בגרמניה סוג של אנטישמיות, בעיקר כלפי מהגרים מוסלמים", אומר ד'. ומאיה מוסיפה: "אני בקשר עם חברים גרמנים דרך הרשתות החברתיות ולא פעם אני נתקלת באמירות נגד ישראל. זה מדהים, כי אין להם באמת מושג מה קורה פה. הם מתבטאים כאילו הם יודעים יותר טוב ממני מה קורה פה ואני לא מבינה מאיפה הם מביאים את זה. בכל פעם שאני מדברת עם חברים מגרמניה על ישראל הם נגד, וזה כואב - כי זה הבית שלי". ואחיה מוסיף: "מה שמשגע אותי זה שיש כל כך הרבה דברים רעים בעולם כמו דעאש שרוצחים בלי סוף, אבל מה שמעסיק אותם זה רק מה שקורה בישראל. זו אנטישמיות חד-משמעית - וחבל".

"כואב בכל שנה מחדש"

ד' ומאיה נחשבים יהודים על פי חוק השבות, אך לא על פי ההלכה. ד' צפוי לעבור גיור אורתודוקסי מלא בקרוב ומאיה מתכננת לעשות זאת גם כן. "אני מבין שלא משנה אם אני מסכים עם זה או לא, כדי להיות לגמרי שייך לכאן אני צריך לעבור את התהליך הזה", אומר ד'.

מטבע הדברים, יום השואה הוא לא יום קל עבורם. ההיסטוריה המשפחתית שלהם מלווה אותם בכל דקה ודקה ביום הטעון הזה. מאיה מספרת כי "ביום השואה אני אוהבת מאוד לשמוע ניצולי שואה. זה מרגש לשמוע את מה שעבר עליהם וללמוד על ההיסטוריה הקשה שלנו כעם".

"יום השואה מאוד קשה עבורי", מודה ד'. "הצד הגרמני של המשפחה לא קשור לזה, אבל זה פשוט מכעיס שאין לאבא שלי כמעט שום משפחה בגלל השואה. זה כואב לי בכל שנה מחדש".

יום הזיכרון

כתבה באתר וואלה: כמוך רציתי להיות- אלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי כותב למ"פ שנפל בלבנון

נדב, שיא אחד היה רחוק מדי, שיאו של רכס סוג'וד. כמו תמיד היית בראש חייליך, מוביל ומשרה ביטחון, עד אשר אבדה לנו אחת מדמויות המופת שידעו הצנחנים. אלוף אביב כוכבי מתגעגע לשיחות עם הלוחם הצנוע

נדב, היו לנו שיחות רבות, ובמיוחד בתקופה שבה התלבטת בנוגע להמשך שירותך הצבאי. השיחות קיבלו לא פעם אופי של דו-קרב לוגי ובו טיעונים על גבי טיעונים כשבקצה "מה שצריך להוכיח". השיחה איתך חייבה ערנות, מיקוד וריכוז, ותמיד צללה לשורשי הסוגיה ועצביה הרגישים ביותר. לאחר כמה מפגשים בינינו, לא היה לי ספק שאתה מייצג את המודל לדמות המ"פ שרציתי בגדוד.

צניעות רבה עטפה אותך, אך היא לא הצליחה להסתיר את תכונותיך האחרות. העיניים והמבט הנוקב היו הראשונים להסגיר סקרנות וחקרנות, יכולת הקשבה, למדנות ועמידה על דעתך. נהגת להתלבט, אך לא היה זה מתוך הססנות או כושר קבלת החלטות מוגבל, אלא מתוך יסודיות והעמקה, ויותר מכול בהשראת כובד האחריות שהונח על כתפיך. לבטיך היו ביטוי לצניעות ולצורך לבחון עניין מזוויות שונות, אך הם לא פגעו ביכולתך לקבל החלטות בזמן ולבצע אותן בנחישות.

היכולות להקשיב, לשאול, להתייעץ, ולתת ביטוי לדעות מנוגדות הן הביטוי המובהק ביותר לכבוד שיכול חבר ומפקד להפגין כלפי פקודיו, עמיתיו ומפקדיו. זהו תנאי הכרחי למפקד טוב ולאדם הוגן. פקודיך וחבריך החזירו לך הערכה ואהבה. גם הם ידעו שאין לטעות: מרגע שהחלטת, תתעקש על דעתך ותבצע את המשימה בדייקנות, ללא ויתור וללא פשרה. דרכך להניע את פקודיך לא הייתה בכוח הפקודה. הנעת אותם באמצעות רתימה ויצירת הזדהות עם המשימות. הקדשת זמן רב להסברים כדי שיבינו את המשימה, את הנוהל החדש שעמדת להנהיג, או סוגיה ערכית שעמדה על הפרק. התנהגותך הייתה מראה עבור הסובבים אותך, אשר שיקפה כיצד הם צריכים להראות ולפעול. והם שהתבוננו בך, לא יכלו לעמוד מנגד, והרגישו חובה להתנהג כמוך.

הישגיך הרבים היו תוצר של עבודה קשה, חריצות ומאמץ מתמיד לשיפור. מנגד, קשה היה למצוא אותך שבע רצון. לכל שיא שאליו העפלת ואיתו יחידתך, התלוותה ביקורת ובראשה הביקורת העצמית. שיא אחד היה רחוק מדי, שיאו של רכס סוג'וד בלבנון. כמו תמיד, בראש חייליך, מוביל ומשרה ביטחון, עד אשר אבדה לנו אחת מדמויות המופת שידעו הצנחנים.

איזה תפקיד היית ממלא היום? אני לא בטוח, אבל כן בטוח בקשר שהיה נשמר. ודאי היינו נפגשים על אחת הגבעות והיינו מתיישבים לדבר קצת. הייתי אומר לך ששמעתי על הצלחותיך, ואתה היית קוטע אותי ומבטל מיד את דבריי. בתוך זמן קצר היינו מוצאים את עצמנו מנהלים שיחה סוערת, כמתחייב מפגישה עם דעתן שכמוך. בזמן שעבר מאז שיחתנו האחרונה זכיתי למפקדים רבים, ופיקדתי על רבים עוד יותר. אני מתגעגע לשיחות איתך, ועוד יותר מתגעגע אלייך.

כמוך, השתדלתי להשכיל מכל מלמדיי. מכולם למדתי, אבל כמוך רציתי להיות.

כתבה בערוץ 2: אחות של בן וענונו ז"ל, גל ונונו התגייסה בעקבותיו לגולני

כתבה בוואלה: בינת ג'בל- לשרוד בשטח השמדה

כוח גולני צעד אל קן הצרעות של חיזבאללה בבינת ג'בל ולוחמיו נקלעו אל עמדה נחותה מול עשרות חמושים. כששדרת הפיקוד קרסה, התגלה החייל הפשוט בגדולתו. לוחמים מהקרב המדמם ההוא סיפרו לוואלה! NEWS על ההתקלות הקשה במלחמת לבנון השנייה, כשגבורה, רעות ודם נמהלים

26 במאי, 2000. דגלי חיזבאללה צהובים התנופפו בכל פינה ברחובות העיירה הדרום לבנונית בינת ג'בל, מרחק קילומטרים ספורים מגבול ישראל. שלטי ענק עם דיוקנו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה נמתחו ברחבי העיירה, מקדמים את פניהם של ההמונים שבאו לצפות מקרוב בגיבורם, פנים אל פנים, ולחגוג את נסיגת ישראל מארץ הארזים. הדברים שאמר שם נסראללה חקוקים בזיכרונו של כמעט כל ישראלי. מילים שמעצבות תודעה. לישראל יש גרעין, ואת הכוח האווירי החזק ביותר באזור, "אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש", טען. החברה בישראל, לשיטתו, לא מוכנה עוד לסבול ולהקריב כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלה. היא אולי נראית גדולה וחזקה, אך דחיפה קטנה – והיא תקרוס. כך באה לעולם תאוריית "קורי העכביש".

שש שנים חולפות. מלחמת לבנון השנייה משתוללת במלוא עוזה. נכון ליום ה-12 ללחימה, שיגר חיזבאללה 1,095 רקטות לעבר עורף מדינת ישראל. 22 חיילים ו-17 אזרחים נהרגו. בימי המלחמה הבאים, צה"ל פועל באינטנסיביות בדרום לבנון. בימים הקרובים, כוחותיו עוד ישובו לעיירה בינת ג'בל. הפעם כחלק ממבצע 'קורי פלדה', שנועד להגביר את הלחץ על הארגון השיעי, וכפי שמשתמע מבחירת שם המבצע – גם להוכיח לנסראללה שטעה בהערכותיו לגבי החברה הישראלית וחוסנה. עם שוך הקרבות, ייכתב עוד פרק רווי דם, גבורה ורעות בתולדות המדינה הצעירה שחיה על חרבה. במישור הצבאי, קרב בינת ג'בל גילם את הקושי העצום שבלוחמה בין צבא – מאומן וחזק ככל שיהיה – לבין כוח גרילה המסתתר בשטח עירוני בנוי וצפוף. במישור הלאומי, הקרב המחיש היטב כי ישראל מוכנה לשלם מחיר כבד למען ביטחונה. והיא שילמה. שמונה משפחות שבורות לב יעידו על כך.

ב-23 ביולי 2006, סמוך לחצות, חצה גדוד 51 של חטיבת גולני בפיקודו של סא"ל יניב עשור את גדר הגבול בדרכו לבינת ג'בל. הרעיון המבצעי היה לכתר את כוח חיזבאללה בעיירה. "בלילה הזה החלה המלחמה של גדוד 51", כתב מפקד הגדוד דאז יניב עשור בתחקיר, שחלקים ממנו נחשפים כאן לראשונה. "מלחמה זה משהו אחר. מלחמה היא משוואה שאינך יודע ואינך יכול לחזות את תוצאותיה ואת השלכותיה מראש. מפקדים וחיילים שלא הכרתי את יכולותיהם הפכו גיבורים לנגד עיניי. לוחם שהיה 'ראש קטן' במחסום או בסיור לקח פיקוד והתגלה כמנהיג".

שלושה לוחמים שהשתתפו בקרב הנורא ההוא התקבצו השבוע על גדר הגבול, מרחק נגיעה מבינת ג'בל, וסיפרו לוואלה! NEWS על שאירע באותה יממה ארוכה: אלון חכימה, אז בדרגת סרן, שהיה מפקד פלוגה ג' וחווה את ההתקלות כמעט מהרגע הראשון, נפצע קשה במהלך הקרב ופונה לקראת סיומו. יוני רוט היה אז סמל לוחם בגדוד שחבר לכוח עם מחלקת הפטרול ונפצע אף הוא באורח קשה, וישראל פרידלר, אז סרן, מפקד פלוגה א' שחיפתה על פלוגה ג' ונפצע מקליע בידו. שלושה לוחמים, שלוש נקודות מבט שונות. ולמרות ההבדלים – מעדויותיהם עולה מסקנה אחת משותפת: קרב בינת ג'בל היה יומו הגדול של החייל הפשוט בשטח. כששדרת הפיקוד של הגדוד כמעט קרסה, החייל הזוטר התגלה במלוא תפארתו.

בבוקר 24.7.06 התמקמו כוחות גדוד 51 שכללו את פלוגה א', פלוגה ג', פלוגה מסייעת ומחלקת מרגמות בפאתי העיירה בבתי אזרחים לבנונים שנמלטו מהאזור. הכוחות פעלו מתוך הבתים בציפייה לפגוע בכוחות אויב שיחלפו על פניהם. הכוח הבחין בשלושה מחבלים וחיסל שניים מהם. השלישי נמלט. הזמן חולף והשקט היחסי מעלה את מפלס המתח.

יממה חלפה. יום שלישי, 25.7.06. הכוחות מקבלים פקודה חדשה: להעמיק את ההשתלטות בבינת ג'בל ולהתקדם למרכז העיירה. בצה"ל הוחלט כי חטיבת גולני תתקדם בפשיטה חשאית לעבר המבנים ללא סיוע כוחות שריון, חיל אוויר, ארטילריה והנדסה.

יום רביעי. 26 ביולי 2006. יום הקרב

מפקד הגדוד, סא"ל עשור נע עם פלוגה א' לעבר המבנים בעומק העיירה. הכוח מחפה על התקדמות פלוגה ג', בפיקודו של סרן חכימה, שיחד עם סגן מפקד הגדוד רס"ן רועי קליין מתקדם בשטח. בשעה 04:00 לפנות בוקר התקרבו לוחמי פלוגה ג' למרכז העיירה והחלו לאתר את המבנים שהוקצו להם. זו הייתה עדיין שעת חשיכה וערפל סמיך אפף את האזור.

04:40 לפנות בוקר. מחלקת החוד בפיקודו של סגן עמיחי מרחביה מפלוגה ג' התקדמה לעבר המבנה הראשון בו יתפסו הכוחות מחסה. שאר הפלוגה המתינה וחיפתה לצדדים. סגן מרחביה הוביל את לוחמיו דרך מטע זיתים יחד עם סמ"ר אוהד קלאוזנר, הוא ניסה לפתוח את שער הברזל החיצוני, אך לשווא. דקות ארוכות חולפות והלוחמים מבינים כי פריצת הדלת תהפוך לאתגר משמעותי. הזמן חלף והכוח בשטח יודע שללא פתרון מהיר השמש תזרח והחיילים יהיו חשופים לעיני התצפיתנים של חיזבאללה.

השעה כבר 05:00 לפנות בוקר. הכוח מתרחק מהמבנה לכיוון חומה המקיפה את מטע הזיתים כדי להפעיל בבטחה מטען ולפוצץ את הדלת. החיילים לא יודעים כי בכך הם התקרבו אל ריכוז של מחבלים, כשגבם אליהם. לפתע לוחם מזהה מחבל וירה לעברו. קרב בינת ג'בל פורץ.

במטע מתפתחים חילופי אש כבדים. סגן מרחביה מחליט לעמוד בראש כוח שיאגף את חוליית חיזבאללה מעבר לחומה ויפתיע אותה. "קדימה הסתער" פקד מרחביה על לוחמיו, שפתחו באש והסתערו לפנים. בשל החשיכה והערפל לא זיהו הלוחמים כי מעבר לחומה הראשונה ניצבת חומה נוספת, חיצונית. ההסתערות נבלמת. מרחביה נפגע בידו משני כדורים. הוא הפגין קור רוח והמשיך לפקד אך כשהתקרב אל החומה הושלך לעברו רימון והוא נפצע באורח קשה. הלוחמים אביתר כהן ואביתר דהן נפגעו. מרחביה מדווח בקשר על מצבו. סמ"ר אוהד קלאוזנר ולוחמים נוספים החלו להגיש עזרה לפצועים. בזמן שגרר לאחור את אחד הפצועים, הוא נפגע ונהרג.

בניתוח הקרב שהתבסס בין היתר על צילומי מזל"ט, התברר כי עשרות חמושי חיזבאללה הגיעו לאזור המבנה. עשרה מהם נפרסו לאורך החומה החיצונית של מטע הזיתים. כוח חיזבאללה נהנה מעמדה גבוהה יותר מעברה השני של החומה. מולו, חיילי צה"ל ניצבו מול קיר בגובה שני מטרים, חשופים בין שתי חומות המטע ומטווחים ללא הרף. מי שהתקרב לאזור נפגע. בעגה הצבאית קוראים לזה "שטח השמדה".

"ברגעים הראשונים של הירי אנחנו מחולקים בצורה מסודרת ומתוכננת", נזכר המ"פ חכימה. "כך שבשלבים הראשונים של הירי אני מקפיא מצב ומחכה לשמוע שהם מחסלים את החוליה ונכנסים לתוך המבנה. אבל זו לא הייתה חוליה קטנה ותנאי הכניסה לקרב הרבה יותר מורכבים ממה שחשבנו בדקות הראשונות. זה הפתיע אותנו".

ובראש הכוח, המג"ד יניב עשור נאבק להבין את התמונה ולפזר את ערפל הקרב. "זו הייתה לחימה בשטח בנוי עם מקדם אי ודאות מאוד גדול במיקום האויב, בעוצמתו", הוא מספר בריאיון לוואלה! NEWS. איך הוא יילחם, איזה אמל"ח יש לו. לא היה גרף של התפתחות. בחומת מגן היה לנו רצף של קרבות, טול כרם, שא-נור, שכם, ואז הגיע הקרב הגדול. פה מיד התחלנו בלחימה המשמעותית הזו".

פאנל מח"טים, עם מח"ט 7, ביום הזיכרון בשש עם עודד בן עמי

כתבות רדיו ליום הזיכרון

העולם הבוקר: מח"ט גולני - אל"מ רסאן עליאן: התמודדות עם השכול כמפקד , לוחם ואדם פרטי

כתבה בערוץ 1: מר"פ פצ"ן מדבר על פיליפ מוסקו ז"ל

יום העצמאות

גורי אלפי מצטרף לתרגיל בגדס"ר גולני

כתבה במאקו: מג"דים בכל הגזרות

דאע"ש על הגדרות בסיני, צוללנים מנסים לחדור מעזה, הנשק במלחמת האזרחים בסוריה עלול להיות מופנה כלפינו ואפילו גבול השלום בירדן כבר לא כל כך שקט: לרגל יום העצמאות מסבירים ארבעה מפקדים כי הרעה תיפתח מצפון, מדרום ממזרח או ממערב - אבל באותה נשימה גם מזמינים אתכם לטייל בגזרה שלהם

מערב – מפקד פלגת הביטחון השוטף 916 של חיל הים, סא"ל ליאב זילברמן

לאלה מכם שהמדים הלבנים זרים להם, נסביר שפלגה 916 של בסיס אשדוד בחיל הים אחראית על הגנת הגבול הימי של ישראל עם רצועת עזה. משימה לא פשוטה, במיוחד לאחר מבצע צוק איתן, אז ראינו כמה נפיץ הגבול הזה יכול להיות כשצוללנים ניסו לחדור מהים לחוף זיקים. לפי סא"ל ליאב זילברמן - האתגר האמיתי עוד לפנינו. "גזרת האחריות שלנו גדולה מאוד, שני שליש ממדינת ישראל. זה מביא אותנו להתמודד אתגרים מבצעיים מהמעלה הראשונה", הוא אומר.

בגזרה של סא"ל ליברמן נמצאת למעשה מרבית אוכלוסיית מדינת ישראל, לצד הנמלים והנכסים האסטרטגיים - אסדות הגז, ועם זאת, האתגר המרכזי של 916 היה ונשאר עזה: "החל מסיום מבצע צוק איתן, אנחנו רואים שהם מפיקים לקחים. ברור לנו שאנחנו מאותגרים בצורה הרבה יותר משמעותית בציר הימי".

אז מה עושים כדי לא להגיע למצב שבו צוללני חמאס יצליחו הפעם להגיע לישראל, מעל או מתחת למים? נעזרים בטכנולוגיה מתקדמת, כמובן. "חיל הים עשה כברת דרך משמעותית מאוד בתחום הזה", מסביר סא"ל זילברמן. "תגברנו משמעותית את כל מערכות האמל"ח התת מימיות. יש לנו כיום יכולת גילוי טובה מאוד של שחיינים וצוללנים ואני מרגיש שאנחנו ברמת מוכנות הרבה יותר גבוהה בתחום הזה".

עוד דבר שגורם לזילברמן לאבד שינה הוא תופעת ההברחות - סירות דייגים תמימות לכאורה שמגיעות לרצועת עזה כשהן מובילות אמצעים לייצור רקטות. גם את האיום הזה, הוא מסביר, הם מצליחים לסכל: "יש הבנה בצד השני שההברחות היבשתיות מורכבות יותר לביצוע בעקבות עבודה מצוינת שנעשית אצלנו וגם אצל השכנים שלנו מדרום, במצרים. עם זאת, הציר הימי הפך להיות אטרקטיבי הרבה יותר. זה סוג של מנהרה אינסופית". תנו רגע לדימוי האחרון הזה להלחיץ אתכם.

"כשנכנסים לסיכול של הברחה, אנחנו מוודאים שאנחנו לא פוגעים במבריחים ומשמידים את הסירה רק אחרי שהם נוטשים אותה. עושים הכל כדי להיות מידתיים", אומר סא"ל זילברמן ומדגיש שאנחנו בידיים טובות: "יש פה לוחמים מסורים עם מוטיבציה גבוהה מאוד. הפלגה עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר כדי לייצר פה ביטחון ושקט לכל אזרחי מדינת ישראל, בדגש על תושבי הדרום. הקיץ מגיע, החופים הופכים להיות אטרקציה ואתם בהחלט יכולים להרגיש בטוחים להגיע. הגבול הימי מאובטח וסטרילי".

דרום - מפקד גדוד השריון רומח האמון על גזרת אילת, סא"ל בני אהרון

הלוחמים של גדוד 75 (רומח) בחטיבת השריון 7 מוסמכים אמנם להתעסק עם פגזים וגריז - בכל זאת, טנקיסטים - אבל בחודשים האחרונים הם תופסים קו בגבול הדרומי, בחטיבת אילת. בגזרה הזו נמצא הגבול שבין ישראל למצרים וגם הגבול עם ירדן, משולש אסטרטגי שבלב ליבו עומדת העיר אילת - נכס חשוב לתיירות הישראלית.

"אוכלוסיית אילת מכפילה את עצמה בתקופות מסוימות, מה שמכפיל את האתגר שלנו", מסביר סא"ל בני אהרון, מפקד הגדוד. "מה שמטריד אותי כמפקד הגזרה זה איך יוצרים הגנה ותחושת ביטחון לתושבי העיר ולתיירים. האיום העיקרי עלינו הוא כמובן האיום של דאע"ש בסיני, איום שהתפתח מאוד בשנים האחרונות".

כן, דאע"ש. אלה שעורפים ראשים וחוטפים נשים וילדים, ממש כאן, מעבר לגדר בשלוחה שהוקמה בשנים האחרונות בסיני. "אנחנו מכירים את היכולות של הארגון הזה, אנחנו רואים היטב בתקשורת מה הוא עושה במזרח התיכון ואנחנו רואים את הפיגועים האיכותיים שלו נגד הצבא המצרי. אנחנו מבינים מה הארגון הזה מסוגל לעשות, והתפקיד שלי ושל החיילים שלי הוא לספק את ההגנה הדרושה".

כדי להפחיד אתכם עוד קצת, סא"ל אהרון פורס בפנינו את קשת האיומים האפשרית: ירי תלול מסלול, רקטות שנורות לכיוון שטח העיר אילת (כפי שקרה בעבר), פיגועים מורכבים שכוללים ניסיון חדירה לעיר ופיגוע בצירים שמובילים אליה (כן, גם קרה בעבר), פיגוע ימי.

"הגדוד שלנו לא לבד", מרגיע סא"ל אהרון. "הוא חלק מפאזל שלם של מרכיבי ביטחון שמייצרים את ההגנה על המרחב – כוחות יבשה, כוחות אמ"ן והשב"כ, חיל הים, מערך איסוף של מצלמות ומ"כמים ואמצעים נוספים שעוזרים לנו לגלות כמעט כל מי שמתקרב לגדר, וכמובן משטרת ישראל, כיבוי אש, מג"ב ומד"א. יחד אנחנו יוצרים רקמה שמייחדת את המרחב הזה כיוון שאנחנו רחוקים מאוד מכוחות תגבור ומבסיסים נוספים, וכדי להיות מוכנים לאירועים כאלה אנחנו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה חזק".

מרכיב מרכזי בהגנה על הגבול הזה הוא גדר שעון חול שנבנתה לפני כשנתיים והצליחה לצמצם באופן משמעותי של היכולת לחדור לשטח ישראל. "זה מכלול של מרכיבים, חלקם טכנולוגיים וחלקם בשטח, מרכיבים שעוזרים לנו להיות מוכנים לכל אירוע", אומר אהרון ומסכם: "האזרחים יכולים להיות רגועים. בחגים אנחנו לא מסתפקים בהגנה של היומיום, אלא קולטים סד"כ נוסף של חיילים שמגיע אלינו ומעבה את ההיערכות שלנו, ומבצעים כמובן את הסיורים – רגליים ורכובים, חלקם על טנקים. בקיצור, אתם מוזמנים לאילת".

צפון – סגן מפקד חטיבת החרמון, סא"ל יריב אבנעים

מפחיד. זה מה שיש לנו להגיד על הצפון, פשוט מפחיד. בסוריה משתוללת מלחמת האזרחים, נסראללה אוגר טילים והירוק המתעתע של הנוף הצפוני כבר לא כל כך מצליח לתעתע. לקחנו נשימה והרמנו טלפון לסא"ל יריב אבנעים, סגן מפקד חטיבת החרמון. "גזרת החרמון יושבת על משולש גבולות, כך שיש שתי מדינות שאני גובל איתן ומספר קבוצות איום", הוא מפרט. "את צבא לבנון אני רואה בעין, אבל הוא פחות מטריד אותי. חיזבאללה - אנחנו פחות שומעים עליו, אבל כמו שראינו, הוא יודע להפנות את האמצעים שלו אלינו ואנחנו רואים שינוי היערכות, רואים שהוא ער, חי ומתפקד ובהתאם גם פוקדים עליו עין באופן תמידי".

בקיצור, בלגן. כבר יותר מחמש שנים שמלחמת האזרחים בסוריה מתנהלת מעבר לגדר, והסוף לא נראה באופק. "כשמסתכלים מזרחה, אנחנו רואים המון קבוצות שכרגע לא מהוות איום ישיר עלינו, אבל אנחנו משתדלים לבנות את ההיערכות שלנו כלפי איומים עתידיים. אנחנו בהחלט רואים מצב שהם מפנים את הנשק שלהם כלפינו".

בגדול, סא"ל אבנעים מחלק את הפלגים בסוריה לשתי קבוצות: תומכי משטר וקבוצות חמושות, חלקן מאורגנות יותר וחלקן מאורגנות פחות, שמהווים צד אחד במלחמת האזרחים. בצד השני – מורדים על כל הגוונים והצבעים. מגורמים מתונים שבסך הכל רוצים להשתחרר מעול המשטר הישן ועד גורמים קיצוניים שהם לא הכי שוחרי שלום.

איך מתמודדים עם כל זה? לא חוסכים, בעיקר. "כל היכולות שקיימות בצה"ל, אנחנו יכולים לעשות בהן שימוש כאן. צה"ל לא חוסך כאן במשאבים, לכל מקום הוא מפנה את כלל היכולות שקיימות וההיערכות היא גם קרקעית – כוחות בשטח שיודעים ליירט איומים ולהגיע למגע פיזי, וגם יכולות טכנולוגיות שיודעות לאתר כוונות ולא רק פעולות של האויב. יש גם יכולות שאפילו אני לא מכיר", אומר סא"ל אבנעים.

לפני כשנתיים נקט צה"ל בצעד דרמטי כדי להתמודד עם האיומים מצפון: הקמת אוגדה 210. "הקמנו אוגדה לא רק כיחידה, אלא גם ככלל המרכיבים: מכשול, גדר מתוחכמת ואמצעים נוספים שהושקעו בגזרה הזו ולא היו קיימים קודם. כולם באו לתת מענה לאיום שעכשיו אני קוראים לו תרחיש ייחוס, איום עתידני, בעיה שעדיין לא התעוררה".

"התפקיד שלי זה להיות מודאג", מסכם אבנעים. "אני נערך להתפתחות שהיא לא שלום, אבל אני מאוד מקווה שיתפתח משהו אחר. כך או כך, אפשר לטייל ברמת הגולן".

מזרח – מפקד גדוד אריות הירדן האמון על גזרת בקעת הירדן, סא"ל יוסף פנסו

עד שחשבנו שהגבול עם ירדן במזרח יביא לנו קצת מרגוע, סא"ל יוסף פנסו - מפקד גדוד החי"ר המעורב אריות הירדן, שהוקם בשנה שעברה ואמון על גזרת הבקעה - מסביר לנו שהמצב קצת אחר ממה שאנחנו חושבים. "חטיבת הבקעה וגדוד אריות הירדן אחראית על גבול המזרחי מול מדינת ירדן, מדינה של שלום. זה גבול של שטחים חקלאיים, ותרחיש הייחוס המשמעותי ביותר שאנחנו נערכעים אליו הוא פיגוע מורכב".

לוחמי ולוחמות אריות הירדן מתמודדים ביומיום בעיקר עם גניבות ואירועים חקלאיים על הגבול, וכמובן – ניסיונות הברחה אל שטח מדינות ישראל. "איום הייחוס שלנו הוא פיגוע מורכב מכיוון מזרח למערב. בסך הכל, אני יכול להגיד שהגבול שמר על יציבות מבחינה ביטחונית לאורך השנים האחרונות, אבל עצם גודל הגזרה ותנאי מזג האוויר הקשים ששוררים פה לאורך כל חודשי השנה מציבים אתגר משמעותי בניסיון לשמר את השקט הזה בבקעה".

איך יכול גבול שלום להיות סוער כל כך? "אנחנו לא מגנים על הגבול מפני הצבא הירדני", מבהיר סא"ל פנסו. "גם מצרים זה גבול של שלום ואנחנו רואים מה קורה שם. אנחנו מגנים על הגבול מפני פעולות של מבריחים: כמו שהם מנסים לפגוע בצבא הירדני, הם מנסים לפגוע גם במדינת ישראל".

סא"ל פנסו מעיד שגדוד אריות הירדן מתחזק קשר איתן עם התושבים ועם הרשויות המקומיות. "אנחנו מכירים היטב את התושבים ומכירים בהתאם גם את הגבול ואת השטח שלנו. כולכם מוזמנים לבקעת הירדן, חבל ארץ יפהפה ופחות מוכר".

כתבה בערוץ 1: הצטרפות כתבת לתרח"ט 226

כתבה בערוץ 2: עמוס סיני מצטיין נשיא מגדוד 51, ואביו היה קצין בחיזבאללה

פרוייקט דגל בוינט: צה"ל ב360

הפרוייקט שבר שיאים לכתבה הכי נצפית בהיסטוריה של וינט

: הסרטונים שצולמו על ידי מתעדי פצ"ן

מצטייני נשיא מפיקוד צפון מחיפה

חיילת מא"א 282 בעיתון המושבות